בשנת 1929, בזמן שהיטלר מינה את היינריך הימלר לראש האס.אס. והתפקדות למפלגה הנאצית עלתה לשיא של 100,000 חברים, באו לעולם שני יוצרים יהודים שעתידים להיות המתעדים המרכזיים של אחת התקופות האפלות בהיסטוריה האנושית.

האחת, נערה מחוננת בשם אנה פרנק, נפטרה כעבור 16 שנה והותירה אחריה תיאור כובש לב שהפך לביוגרפיית נעורים טרגית של עם שלם.

השני, הסופר היהודי-הונגרי אימרה קרטס, שהצליח לשרוד את זוועת השואה ולהפוך לסופר בעל שם עולמי. בשנת 2002 הוענק לו פרס נובל לספרות.

“בכל פעם שאני מתחיל לכתוב ספר”, אמר פעם קרטס, “אני חושב על אושוויץ”. ואכן, שתי יצירותיו הגדולות של קרטס, “ללא גורל” ו”פיאסקו”, עסקו בשגרה המקוללת של האסיר במחנה הנורא ההוא. באופן פרדוקסלי, דווקא שם הבין קרטס את משמעותם העמוקה של מושגים כמו אושר – “באושוויץ חוויתי את רגעי האושר הקיצוניים ביותר. אינך יודע מהי המשמעות של לזכות ב-10 דקות של הפוגה מעבודת הפרך הבלתי ניתנת לתיאור”; חירות – “ההישרדות הופכת לחירות הגדולה מכל”; דת – “הגיהינום אינו קיים. אני יודע זאת בוודאות כי חייתי שם”.

קרטס, שמעולם לא הרפה מהגיהינום של אושוויץ, הלך לעולמו בשנת 2016.

במותו ציווה לנו את זיכרון המתים.

אליאס קנטי נולד בבולגריה בשנת 1905. בשנת 1981 הוא זכה בפרס נובל לספרות, “בעבור כתביו המצטיינים בתצפית מעמיקה, עושר רעיוני ועוצמה אומנותית”.

כתביו מתארים את אירופה בצל מלחמות העולם. בולטים בהם המסה הסוציולוגית, “ההמון והכוח”, וכרכי האוטוביוגרפיה.

אליאס קנטי נפטר בשנת 1994.

בוריס פסטרנק נולד במוסקבה בשנת 1890. בעקבות יצירותיו הספרותיות, ובמיוחד הרומן הגדול שלו, ד”ר ז’יוואגו, הוא נחשד באי נאמנות למשטר הסובייטי, וספריו נפסלו.

אך בעולם זכה בוריס פסטרנק להכרה והוקרה, וב-1958 הוענק לו פרס נובל לספרות על “תרומתו החשובה לשירה הלירית בת-זמננו, ולמסורת הספרות האפית הרוסית הגדולה”. ראשי המשטר אילצו אותו לוותר על הפרס, וכעבור שנתיים, ב-1960, הלך בוריס פסטרנק לעולמו.

הנרי ברגסון נולד בפאריז בשנת 1859. בהיותו בן 30 פירסם את עבודתו על משמעות הזמן והחירות והפך להוגה נערץ ומפורסם.

הנרי ברגסון זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1927, “בהוקרה על רעיונותיו השופעים ודרך הצגתם המבריקה”. בתורתו הבחין בין ההכרה המושגית של העולם החיצוני לבין התודעה המיידית, האינטואיטיבית, המתגלה לנו מבפנים, שהיא לדידו האמצעי היחיד להבנת החיים והזמן.

למרות קרבתו לנצרות, סרב ברגסון להיטבל ולהינתק מן הגורל היהודי בזמן השואה. ערב מותו התעקש לבוא אישית ולהתפקד כיהודי במשטרת פריז.

הנרי ברגסון הלך לעולמו בשנת 1941.

לו אבות אבותיו של הרולד פינטר היו בוחרים, אי שם בסוף המאה ה-19, להגר לארץ-ישראל במקום לאנגליה, שמו של הרולד היה מן הסתם אריה. אריה פינטו. אריה פינטו היה מתגורר בתל אביב או בחיפה, בירושלים או בפתח תקווה.

הוא היה מתגייס לפלמ”ח, מקים את תיאטרון “הסימטה”, חוזר בתשובה, ומייסד שושלת של רבנים-מקובלים.

אבל אבות אבותיו של פינטר, יהודים מזרח אירופאים משושלת ממשפחת פינטו הפורטוגזית, העדיפו את הנימוס האנגלי על פני החוצפה הישראלית. והשאר, כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.

הרולד פינטר נולד במזרח לונדון ב-1930. כבר כילד גילה כישרונות מגוונים. הוא היה אצן מחונן, שחקן קריקט מבטיח ותלמיד סקרן ששתה בצמא ספרות אנגלית ורוסית.

בשנת 1948 הצטרף לאקדמיה לדרמה של לונדון ושיחק במאות מחזות. במקביל לקריירה כשחקן החל גם לביים ולהופיע בתסכיתים ברדיו ותוכניות טלוויזיה. אבל כישרונו הגדול של פינטר היה כמחזאי. הדיאלוגים החדים, העלילות האבסורדיות והסגנון הייחודי שהוליד פינטר במחזות כמו “מסיבת יומולדת”, “החדר” ו-“בגידה” הותיר את הקהל פעור פה ואילץ את המבקרים להושיט יד לפדחתם ולהוריד את הכובע.

בשנת 2005 קיבלה גאונותו תהודה עולמית עם זכייתו בפרס נובל לספרות. בזאת הצטרף פינטר להיכל התהילה של יוצרי המילה הכתובה- מהגדולים ביותר שידע העם היהודי.

יוסיף ברודסקי נולד בלנינגרד ב-1940. על אף שנחשב לאחד המבטיחים שבמשוררים הסובייטיים, לא הורשה לפרסם את שיריו עד 1970, ונאלץ להפיצם במחתרת.

ב-1972 עבר יוסיף ברודסקי לארה”ב, וב-1987 זכה בפרס נובל לספרות “על כתיבתו החובקת-כל, והחדורה בבהירות מחשבה ובעוצמה פואטית”.

יצחק בשביס-זינגר נולד ב-1904 בעיירה ראדז’ימין בפולין, למשפחת רבנים. הוא למד בחדר ובישיבה ואחר-כך בסמינר “תחכמוני” בוורשה. בשנים 1923 – 1933 עבד כמגיה וכמתרגם בכתב העת הפולני ביידיש “ליטערארישע בלעטר”.

ב-1935 היגר לארצות-הברית, שם כתב מאמרי ביקורת, מסות, ספרים וסיפורים וקנה לו שם בקהילה הספרותית-היידית. בין ספריו הידועים: “משפחת מושקט”, “עושה הנפלאות מלובלין” ועוד.

יצחק בשביס-זינגר זכה בפרס נובל לספרות ב-1978, “על שליטתו הרבה באמנות הסיפור, המושרשת במסורת היהודית-פולנית והנותנת תיאור חי של תנאי הקיום האנושי”. בספריו תיאר את חיי היהודים בפולין ממרד הקוזאקים במאה ה-17 ועד חיי ורשה היהודית בשנים שלפני השואה. אחדים מספריו וסיפוריו עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. בשביס-זינגר הוא רב-אמן באמנות הסיפור, הסוחף את קוראיו לעולם ההזיות והקסם של שדים ורוחות, יצרים ותשוקות, חלומות ומאוויים כמוסים. הוא מציג את החיים בעיירה היהודית והשטעטל מהפן העסיסי והלא שגרתי שלהם.

כשנשאל מדוע הוא ממשיך לכתוב בשפה המכונה “שפה מתה”, השיב בחיוך קל: “ביום תחיית המתים מיליוני קוראים יקומו וישאלו – מה התפרסם לאחרונה ביידיש?”.

בשנת 1991 הלך יצחק בשביס-זינגר לעולמו.

נאדין גורדימר נולדה בדרום-אפריקה בשנת 1923. ספריה, אשר ביקרו חריפות את המשטר, נאסרו לפירסום, אך בכל זאת הגיעו לידיעת העולם וזכו להוקרה.

ב-1991 זכתה נאדין גורדימר בפרס נובל לספרות. בין נימוקי ועדת הפרס נאמר כי, “שירתה את האנושות באמצעות כתיבתה האפית הנפלאה”.

נלי זק”ש נולדה בברלין בשנת 1891. עם עלות הנאצים לשלטון נמלטה עם אמה לשוודיה. שאר בני משפחתה נספו בשואה.

ב-1966 זכתה נלי זק”ש בפרס נובל לספרות “בעבור כתיבתה הלירית והדרמטית יוצאת הדופן, המפרשת את גורל ישראל בעוצמה מרגשת”.

נלי זק”ש נפטרה בשנת 1970.

סול בלו נולד ב-1915 בקנדה. בגיל 9 עקר עם הוריו לשיקגו, ארצות-הברית, שם למד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בלו היה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטאות פרינסטון וניו-יורק, ופרופסור באוניברסיטת מינסוטה.

סול בלו זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1976, “בעבור הבנת האנוש והניתוח המעודן של התרבות בת-זמננו הכרוכים בעבודתו”. ועדת הפרס ציינה את ספרו “חטוף את היום”, שפורסם בשנת 1956, כ”אחת היצירות הקלאסיות של זמננו”.

ספרו הראשון, “אדם תלוי ועומד”, נכתב ב-1944. מאז פרסם ספרים רבים. הבולטים שבהם: “הרפתקאות אוגי מארץ'” ו”הרצוג”.

סול בלו הוא מחשובי הסופרים האמריקנים בימינו. תרומתו הספרותית זכתה להערכה במלגות ופרסים רבים, ביניהם הפרס השנתי לספר האמריקני, ופרס פוליצר היוקרתי. ייחודו בסגנון האמריקני שיצר ברומנים שלו, המשלב בין לשון הסלנג לניתוח האינטלקטואלי.

פאול הייזה נולד בברלין ב-1830. בשנת 1910 זכה בפרס נובל לספרות, “בהוקרה על יכולת אמנותית מושלמת, המשולבת באידיאליזם, שבאה לידי ביטוי בשפע יצירותיו, כמשורר, מחזאי, סופר, ובעיקר כמחבר סיפורים קצרים שזכו לתהילה”.

פאול הייזה נפטר בשנת 1914.

הזיכרונות מתים ונקברים באדמת השיכחה ובלילה, בחסות העלטה, מגיח פטריק מודיאנו, בידו מעדר ופנס, ומחלץ אותם מתרדמת המוות.

הסופר היהודי-צרפתי פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014, לא סתם מכונה “ארכיאולוג של הזיכרון”. מכלול יצירתו עוסק בניסיון כמעט נואש ללכוד פיסות זיכרון, רגעים חמקמקים ושברי מידע, ולעורר אותם לחיים.

כמו עובד ארכיון קפדן ונוקדני מודיאנו בורר ומנקה, מקטלג וממיין את זיכרונותיו. שמות רחובות ושכונות, סמטאות נידחות ואנשים אנונימיים שחולפים על פניו ברחוב – כל אלה הופכים ביצירתו למעשה הספרותי עצמו.

הוא נולד בפריז ב-30 בנובמבר 1945. אביו היה איש עסקים מפוקפק שנטש אותו כשהיה בן 5 ואמו – “אישה יפה ומעופפת” כהגדרתו – לא הצליחה לגדלו והעבירה אותו מפנימייה לפנימייה.

למזלו, כשלמד בתיכון “אנרי הרביעי” בפריז שכרה אמו את שירותיו של ידיד, הסופר והמתמטיקאי רֶמון קֶנו, שהעניק לנער שיעורים פרטיים בגיאומטריה. בעידודו החל לכתוב והוא שהביא להוצאת “גלימאר” את כתב היד של ספרו הראשון של מודיאני, “כיכר אטואל”, שראה אור ב-1968.

תיאור הגיאוגרפיה של פריז לפרטי פרטיה נוכח כמעט בכל אחד משלושים ספריו של מודיאנו. לכאורה הוא משמש כמדריך טיולים המוסר דו”ח פרטני על העיר. אולם ברובד העמוק יותר פרטים אלו מעניקים אשליה של וודאות, כעין נקודת אחיזה במציאות קונקרטית שמסייעת לו להתמודד עם התלישות וחוסר הזהות המושרשים בו.

סיפוריו של מודיאנו משנים כל הזמן מצב צבירה: מרומן בלשי לשיטוט סתמי ברחובות פריז, מעלילת מתח סוחפת לתיאור הצל שמטילה הבחורה עם השמלה הכחולה בדיוק ברגע שבו קרני השמש חודרות מבעד לחלון בית הקפה לָה קוֹנְדה, בו נהג לשבת.

אז אם יוצא לכם להיקלע לעיר האורות, קחו אתכם מפה וספר של מודיאנו ותתחילו להרגיש.

שמואל יוסף צ’צ’קס נולד בשנת 1888 בעיירה היהודית בוצ’אץ’ שבגליציה המזרחית. אביו, שלום מרדכי צ’צקס, סוחר פרוות ותלמיד חכם, פתוח למתנגדות, לחסידות ואפילו להשכלה המתונה, הנחיל לו את ערכי המסורת. האם המשכילה קרבה את בנה אל הספרות והתרבות האירופית.

עגנון החל לכתוב בילדותו. “כל פיסת נייר שנזדמנה לידי לבשה שיר או סיפור”, העיד לימים. בגיל 16 פרסם את שירו הראשון, ומאז לא פסק לכתוב סיפורים ושירים, בעברית וביידיש. בגיל 19 עלה לארץ-ישראל, התיישב ביפו והתקרב לחוגי החלוצים של ימי העלייה השנייה. סיפורו “עגונות”, הראשון שפורסם בארץ, התקבל בהתלהבות. בעקבותיו אימץ לו את שמו הספרותי – עגנון.

ב-1913 נסע עגנון לגרמניה. בתקופה זו נשא לאישה את אסתר, בת למשפחת מרקס הידועה, וקשר קשרים עם זלמן שוקן, שנהיה למוציא לאור של ספריו. ב-1924, לאחר שנשרפו ספרייתו ואוסף כתבי היד שלו, חזר לארץ, התיישב בירושלים ושב לאורח חיים דתי. עד למותו, בשנת 1970, המשיך בעבודתו הספרותית.

בשנת 1966 היה ש”י עגנון לסופר העברי הראשון שזכה בפרס נובל, “בעבור יכולתו האמנותית המעמיקה בכתיבת סיפורים הספוגים מוטיבים מחיי העם היהודי”. בנאומו ערב קבלת הפרס אמר: “רבותיי בשירה ובספרות מיהם? ממי קיבלתי יניקה? מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי, הן יהודים, הן אינם יהודים. שיחת הבריות, סיפורי מעשיהם נחקקו בלבי ומהם עלו על עטי”.

עגנון פרסם בחייו 8 כרכים של רומנים, נובלת וסיפורים, עליהם נוספו כיום 8 כרכים מתוך עזבונו הספרותי. בספריו נפרשים חיי גליציה, ארץ-ישראל וגרמניה. בין ספריו הידועים: “הכנסת כלה” – אפוס המתאר את יהדות גליציה במאה ה-19; “אורח נטה ללון” – סיפור השקיעה והכיליון של החיים היהודיים בעיירות פולין. יש הטוענים כי בספרו זה צפה את השואה; “תמול שלשום” – יצירה גדושת צבעים וצללים על תקופת העלייה השנייה בארץ ישראל; “שירה” – דמויות קסומות בירושלים של שנות ה-40.

סגנון כתיבתו של עגנון מקורי ומיוחד במינו. שילוב מופלא של לשון חכמים, לשון האגדה, ספרות החסידים ועברית בת-זמננו. עגנון הוא מספר אמן בעל טביעת עין חדה, לעתים קטלנית. כתיבתו מרתקת, מפתיעה ומזעזעת, יש בה הומור גרוטסקי, צחוק מהול בדמעות, ועירוב בין מציאות לדמיון.