בשנת 1929, בזמן שהיטלר מינה את היינריך הימלר לראש האס.אס. והתפקדות למפלגה הנאצית עלתה לשיא של 100,000 חברים, באו לעולם שני יוצרים יהודים שעתידים להיות המתעדים המרכזיים של אחת התקופות האפלות בהיסטוריה האנושית.

האחת, נערה מחוננת בשם אנה פרנק, נפטרה כעבור 16 שנה והותירה אחריה תיאור כובש לב שהפך לביוגרפיית נעורים טרגית של עם שלם.

השני, הסופר היהודי-הונגרי אימרה קרטס, שהצליח לשרוד את זוועת השואה ולהפוך לסופר בעל שם עולמי. בשנת 2002 הוענק לו פרס נובל לספרות.

“בכל פעם שאני מתחיל לכתוב ספר”, אמר פעם קרטס, “אני חושב על אושוויץ”. ואכן, שתי יצירותיו הגדולות של קרטס, “ללא גורל” ו”פיאסקו”, עסקו בשגרה המקוללת של האסיר במחנה הנורא ההוא. באופן פרדוקסלי, דווקא שם הבין קרטס את משמעותם העמוקה של מושגים כמו אושר – “באושוויץ חוויתי את רגעי האושר הקיצוניים ביותר. אינך יודע מהי המשמעות של לזכות ב-10 דקות של הפוגה מעבודת הפרך הבלתי ניתנת לתיאור”; חירות – “ההישרדות הופכת לחירות הגדולה מכל”; דת – “הגיהינום אינו קיים. אני יודע זאת בוודאות כי חייתי שם”.

קרטס, שמעולם לא הרפה מהגיהינום של אושוויץ, הלך לעולמו בשנת 2016.

במותו ציווה לנו את זיכרון המתים.